חיפוש
  • Tom Milner Gurevich

הלגיטימציה להיות מי שאנחנו באמת

מהרגע שאנחנו נולדים מתחילים להכניס אותנו לקופסאות ואנחנו מקבלים טייטלים- חכמים, חברותיים, מופנמים, קולניים, רגישים, אמיצים. אנחנו נדרשים להתאים את עצמנו למסגרות פורמאליות החל מהגן ולמעשה לעולם ועד, או לפחות עד שנחליט.

בכל מסגרת יש את הMISFITS - הילד הרגיש שהגן גדול עליו, הילדה עם הפרעות הקשב שבית הספר מציף אותה, הנער המופנם שלא מצליח להשתלב בתיכון, הנערה היצירתית שנכשלת במתמטיקה. אנחנו נכנסים למערכת סדורה וסגורה, כזאת שמנסה להעביר מקסימום אנשים, מקסימום נקודות ציון, במינימום זמן. היא רומסת את האינדיבידואל מעצם הקיום שלה ולצד הרבה דברים טובים שהיא מעניקה לנו, דבר אחד חשוב היא לוקחת מאתנו - את הלגיטימציה להיות אחרים.


כל מי שאחר, נדרש להילחם על הזכות שלו להיות כזה. כל מי שלא נכנס לשבלונה המערכתית מתוייג כבעייתי, כל מי שלא מתכנס לדרישות הברורות מוגדר ככשלון. הנרטיב הזה מחלחל לנפש ומשאיר אנשים רבים אבודים בעולם שבו אף אחד לא אמר שמותר להם להיות הם. מי שזוכה בהורים עם מספיק הבנה של נפש האדם, אינטליגנציה רגשית ויכולת הכלה מקבל את התמיכה מהבית ומצליח לצמוח חזק ובעל בטחון. מי שלא, נאלץ לעבור דרך קשה של גילוי עצמי והתחזקות עד לבעיטה במוסכמות החברה, או לחילופין נובל מבלי להצליח למצוא את המקום הנכון עבורו.


יש הרבה אקסיומות גם בעולם העבודה - העובדים החרוצים, החברותיים שיתנו מעצמם מעל ומעבר, שיצטיינו בעבודה וגם יתחבבו על כולם הם האידיאל . זה מובן, ארגון הוא לא גוף חברתי או התנדבותי והוא זקוק לאנשים שמתאימים לו. הארגונים תמיד יחפשו את עסקת החבילה המושלמת, אבל מה עם כל מי שפשוט לא כאלה?

מה אם אתם שונאים עבודת צוות, זקוקים לעבודה רגועה יותר, אין לכן תשוקה ברורה לתחום עבודה מסוים או שאתם לא מוכנים לתת כל דקה פנויה ביום? מה אם יש לכם תחביבים או שבכלל הייתם רוצים להיות עכשיו בים? אם אתם לא מחזיקים בסט תכונות מדויק שהופך אתכם לעובדים נחשקים, מה אז?


נתחיל בלציין שרובנו לא עסקת חבילה מושלמת, לכולנו יש חזקות וחולשות. את זה אנחנו מבינים, מה שאנחנו מפספסים לעיתים זאת התובנה שהעבודה צריכה להתאים לנו בדיוק כפי שאנחנו צריכים להתאים לה. החיפוש אחרי המקום שלנו לא עובר רק דרך מציאת המקום שיקבל אותנו אלא גם את זה שיעשה אותנו מאושרים.

צריך להיות חזקים מספיק בשביל להבין מה חשוב ומה לא, מה הגבולות שלכם ומה אתם לא מוכנים לעשות. צריך לזהות מה הדברים שמעוררים תשוקה ומה מוריד את החשק וללכת בלי התנצלות למקום שנכון עבורכם. יש גם משרות עבור מי ששונאים לעבוד עם אנשים, יש תפקידים בשעות סבירות שמאפשרות קיום של חיים מחוץ לעבודה, יש מקומות שלא דורשים שהעובדים שלהם יהיו סופרסטארים אלא רק יעשו את המוטל עליהם. בכל בחירה שלנו יש וויתור, לכל מטבע שני צדדים, אבל האושר קשור קשר ישיר להיכרות שלנו עם עצמנו וליכולת שלנו לנקות רעשי רקע ולעשות מה שטוב לנו.


תנו לעצמכם לגיטימציה להודות גם במה שאתם לא, לא חייבים להצטיין בהכל או לספוג בכוח משהו שעושה רע רק כי הוא רצוי בחברה שעובדים בה. לסבול בשקט זאת לא גדולה, בייחוד אם אין מטרה מאוד ברורה בקצה של הסבל. המסע חייב להתחיל מבפנים ומתוך הבנה של מה נעים ומה לא ואיך רוצים שהחיים יראו. כשנבין את זה ונפעל להשיג את זה מתוך בטחון מלא ששם מקוממנו, נגלה שרעשי הרקע דועכים והביקורת העצמית אט אט נעלמת.


שנים של הידחסות למקומות הלא נכונים יכולות לפגוע בביטחון העצמי ולגרום לנו להאמין שפשוט אין לנו מה להציע לעולם. אבל קבלו הבטחה ממני - אנשים שנמצאים במקום הנכון להם, זורחים באור חזק. אל תוותרו עד שתמצאו את המקום בו ברור שאתם במיטבכם.


מותר להיות הילד שרגיש מדי לגן או הילדה שקשה לה להתרכז, מותר להיכשל במתמטיקה ולשנוא לעבוד בצוות. יש מקום לכולם, לא רק למצטיינת הכיתתית או לטאלנט, הסוד הוא לא לחפש את המשרות הנוצצות או אלו שנשמעות טוב אלא את אלו שעומדות בקריטריונים האישיים שלנו. משרה נוצצת היא פיקציה, יש אנשים אומללים במשרות נחשקות ואנשים מאושרים במשרות "אפורות".


תאמינו שיש מקום מדויק עבורכם ואל תוותרו עד שתמצאו אותו.

37 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול