עולם הראיונות מרגיש לפעמים כמו זירת היאבקות, מלחמה, תחרות.
כמות הפוסטים בקבוצות מחפשי עבודה על מעלליהם של מראיינים היא אינסופית והפוסטים בקבוצות מגייסים שמתייחסים בייאוש למרואיינים לא מועטים. יש תחושה ששני הצדדים עסוקים בלוודא שהם יוצאים מנצחים מהאינטראקציה ולא תמיד רואים את הצד השני.
בעבר, האג'נדה המקצועית בעולם המראיינים הייתה לשתוק הרבה, להנהן, לשמור על ריחוק ולעורר מעט לחץ כדי לבחון את תגובות המרואיין. המטרה הייתה "להוציא" את האינפורמציה המדויקת ביותר בזמן הקצר ביותר. עם השנים התברר שהשיטה הזאת לא אפקטיבית. רמות השיתוף והכנות יורדות כאשר אנשים נמצאים בסיטואציה שמעוררת אצלן רמה גבוהה של חרדה או אי נוחות. השיטות התפתחו ומראיינים מקצועיים עושים כיום מאמץ להוריד לחץ, לתת מקום לאנשים להיפתח ולנסות להכיר את האדם שיושב מולם במקום לחקור אותו. כיום "חווית המועמד" היא מושג מפתח בארגונים רבים, ויש מודעות גוברת לאופן בו מועמדים חווים את תהליך הגיוס. יש שיפור מהותי, למרות שעדיין אפשר לפגוש את מראייני המוסד בראיונות עבודה, אלה שחושבים שהם ב"צל של אמת" ולא אבי מנעולים בע"מ.
ומה לגבי המרואיינים?
בעבר הם בעיקר היו נתונים לחסדי המראיין, נשמו עמוק, קיוו לטוב ואולי זרקו תפילה או שתיים לאוויר. לפני כמה שנים התחילו לצוץ אינספור מכונים והכנות שלימדו אנשים להגיד את הדברים הנכונים ולהתנהל בצורה המצופה. חווינו הצפה של פרפקציוניסטים או כאלה שהאתגר הכי גדול שלהם הוא ללמוד איך לעבוד פחות קשה. התוצאה הייתה מראיינים שמצאו את עצמם עם תשובות ריקות מתוכן שלא אפשרו להם להבין מי עומד מולם ונאלצו לשכלל את הראיונות, וכן מרואיינים שלא יודעים איך לענות לשאלת המשך לתשובה המפוברקת שהם הורידו מהאינטרנט.
גם כאן יש קצת שיפור, יש יותר בטחון, יותר הבנה שהדרך היחידה "לנצח" היא לנסות ולהיות מי שאתם באמת.
בואו נסכים על שני דברים:
1. ארגונים רוצים את העובדים הטובים והמתאימים ביותר.
2. עובדים רוצים להגיע למקום הנכון עבורם, לתפקיד מתאים שיוציא מהם את המיטב.
אם כך הדבר, אולי הגיע הזמן להפסיק לתפוס את תהליך הגיוס כמשחק סכום אפס?
כפי שאני רואה את זה, השלב הבא בהתפתחות עולם הראיונות צריך להגיע ביחד עם ההבנה שמראיין ומרואיין הם בעלי אותה מטרה - הם מתכנסים לפגישה משותפת בשביל להבין אם יש התאמה הדדית או אין.
ראיון צריך להתנהל כמו דייט ראשון, לא כמו חקירה משטרתית.
דמיינו את האופן בו אנחנו מגיעים לדייט. קצת לחוצים, קצת מתרגשים ועם תקווה שהאדם שאנחנו הולכים לפגוש יהיה כזה שנוכל לצאת איתו לדרך משותפת. יושבים על כוס יין (או בירה. עדיף בירה) ומתחילים לחלוק אינפורמציה במטרה להכיר אחד את השני. לאורך הדייט מנסים לזהות אם יש כימיה, תפיסת עולם דומה וערכים משותפים. אם כדאי להמשיך הלאה.
הדייט הראשון הוא לרוב הבסיס - להבין אם בכלל יש על מה לדבר, ובכל דייט שעובר מעמיקים עוד טיפה. לרוב אחרי 3-4 דייטים כבר ברור אם יש פוטנציאל ממשי שזה יעבוד או אין.
בראיונות עבודה יש מרכיבים דומים. שני אנשים מנסים להבין, כל אחד מצידו, האם הערכים שמייצגת החברה, האופי האינהרנטי שלה והצרכים שלה תואמים את תפיסות העולם של המועמד, הערכים שלו והיכולות שהוא מביא איתו לתפקיד. אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו במקום שהוא לא מתאים אליו אישיותית, או בתפקיד שאין לו את הכישורים לבצע. כמו כן, אף ארגון לא רוצה לפספס מועמד שמתאים לו בהרבה מובנים רק בגלל שחסר לו מרכיב אחד קטן. עם כל ראיון שעוברים לומדים קצת יותר, ולקראת סוף התהליך יש כבר יותר בטחון להחליט האם נותנים הזדמנות או לא.
כשמנהלים שיחה פתוחה, כנה ועם מטרה של היכרות משותפת, שני הצדדים מרוויחים.
למען הסר ספק, כולנו תמיד נעשה מאמץ להצטייר בצורה האופטימאלית ולא נחשוף את כל הקלפים ונשתף בכל החסרונות (בינינו, אם בדייט ראשון הייתי יודעת כמה גרביים אני אצטרך לאסוף מהרצפה כנראה שלא הייתי נשואה היום). המטרה היא להציג את הטוב ביותר שלנו. זה נכון להתכונן ולסנן חלק מהמילים והאינפורמציה, בדיוק כפי שמראיין לא מספר על כל אתגר שמגיע עם עבודה בחברה או משתף בעובדה שהוא נואש לאייש את המשרה. הריקוד הוא עדין ומלא זהירות. אבל ככל שיש יותר שיתוף פעולה כך יש יותר סיכויי להצלחה.
עבור המראיינים שבינינו - בואו נזכור שחוקר משטרה יתקל תמיד בנחקר שיעשה הכל כדי להגן על עצמו. במצב כזה יש שתי אופציות: או שהוא יתבצר בעמדתו ולא ישחרר אינפורמציה, או שנצליח "לשבור" אותו. אף אחת מהאופציות היא לא מה שאנחנו מחפשים. העבודה שלנו שוחקת, הלחצים מגיעים מכל הכיוונים ולפעמים העשייה הופכת למפעל טכני שמטרתו לפלוט החלטות נכונות. אם נזכיר לעצמנו לפני כל ראיון מה המטרות שלנו, מה אנחנו רוצים לגלות, ונאפשר לעצמנו לנהל שיחה שמטרתה היכרות, התוצאות יהיו טובות בהרבה וחשוב לא פחות – נהנה יותר מהעבודה שלנו.
עבור המתראייניים – אחד הפחדים הכי גדולים של מראיינים היא לפספס אינפורמציה מהותית ולקבל החלטה שגויה. זה לא פשוט להיפתח, אבל תשובות כנות ורמה מסוימת של פתיחות מאפשרות למראיין לבנות אמון ומורידות את מפלס החשש מהאופציה שמאחורי התשובות הגנריות והממוחזרות שלכם נמצא סוד גדול (למען הסר ספק - אני לא ממליצה לפלוט אינפורמציה בלי מחשבה או רסן). הכנה מוקדמת יכולה לעזור, אבל לא כזאת בה אתם משננים משפטי מפתח אלא כזאת בה אתם חושבים מה המסרים שאתם רוצים להעביר ומה חשוב לכם שידעו לגביכם. שיתוף פעולה עם המראיין וניהול שיחה נעימה וקולחת גם תשאיר רושם יותר חיובי וגם תבנה אמון ביניכם.
עולם הגיוס מתפתח הרבה יותר לאט מעולם העבודה. זאת עובדה מצערת, אבל עובדה. אופי מחפשי העבודה השתנה, אופי החברות השתנה ולאט לאט גם האופן בו מגייסים משתנה. יש עוד הרבה עבודה לפנינו, אני מקווה שנראה שינויים מהותיים יותר בקצב מהיר יותר.
בינתיים, אפשר להתחיל בלפתוח בירה ולנסות להכיר אחד את השני.
