אנחנו חיים בתקופה מרגשת, שיש בה יותר הזדמנויות מאי פעם, יש לנו המון כלים ממש בקצות האצבעות ואנחנו יכולים לעשות כמעט כל דבר. תוצר לוואי של העובדה שהכל אפשרי הוא שהעולם דוחק בנו כל הזמן להשיג עוד, לטפס עוד מדרגה ולכבוש עוד פסגה.
הקורונה הבהירה כמה מאיתנו חיכו נואשות להפוגה, כמה קיווינו שהעולם יעצר ושמישהו יתן לנו לרדת. נזכרנו בתחביבים, במשפחה, ובאושר שבלבשל לעצמנו אוכל, לשתול תבלינים בגינה ולשבת לראות סרט עם הילדים. זכינו להיות בכאן ועכשיו בלי לחשוש שאנחנו מפספסים משהו.
חיים מלאי משמעות והגשמה משיגים בעבודה קשה והתמדה, אבל לא רק. יש מרכיב חיוני לא פחות שזוכה למעט מדי יח"צ - עצירה. השעיטה הבלתי פוסקת קדימה גורמת לנו לעיתים לשכוח בשביל מה אנחנו בכלל עובדים קשה ומה חשוב לנו. מלמדים אותנו להגדיר יעדים, אבל לא איך להגדיר מה זה מספיק.
מספיק הוא למעשה האישור לשהות רגע באזור הנוחות הידוע לשמצה או להשקיע אנרגיה במקומות אחרים.
לכולנו יש את המספיק האישי שלנו, מהו? זו שאלה של איזון וסדרי עדיפויות.
מכירים את פירמידת הצרכים של מאסלו?
הפירמידה מתייחסת לסט צרכים גלובאליים ולהיררכיה שלהם, אך לכל אחד מאיתנו יש פירמידת צרכים אישית שבה סדרי העדיפויות הנכונים לנו. עבור חלק התא המשפחתי הוא הבסיס בעוד שעבור אחרים אלו דווקא החברים; עבור אחד התחביבים מגיעים לפני ההגשמה המקצועית ועבור אחר ההישגים ממוקמים ראשונים.
אנחנו צריכים להכיר את הפירמידה הפרטית שלנו, לזהות מתי כל חלק זקוק לאנרגיה שלנו ומתי חלקים אחרים יכולים לקבל קצת פחות אנרגיה.
איך מגדירים את הפירמידה האישית שלנו?
מזקקים מה חשוב ונמצא בראש סדרי העדיפויות. רובנו משקיעים אנרגיה אינסופית בעבודה אל אף שאם היינו צריכים לבחור בין עבודה למשפחה היינו בוחרים במשפחה בלי למצמץ. אנחנו משקיעים עוד שעה במצגת למרות שאם נצא לרוץ נהיה בריאים ומאושרים יותר.
אחרי שזיהינו את הדברים החיוניים בחיינו נגדיר את המינימום הנדרש בכל תחום, כמה זמן, אנרגיה והשקעה נדרשים ממני על מנת לשמר את המצב המינימאלי שאיתו אני יכולה לחיות. מה המינימום שאני רוצה להיות עם הילדים בשביל לבנות מערכת יחסים חזקה וטובה; המינימום שאני רוצה להשקיע בזוגיות בשביל לבנות חברות ושותפות רבת שנים; המינימום שאני צריכה לעבוד כדי להרוויח את הכסף שאני זקוקה לו כדי לחיות, כדי לשמר את מקום העבודה שלי או כדי להתקדם מעט בעסק.
הגדרת סדר העדיפויות ומציאת המינימום הנדרש בשביל למקסם כל אספקט הן בבסיס של היכולת שלנו לעצור. אם אני יודעת מה חשוב ואני יודעת מה המינימום הנדרש בשביל לשמר כל תחום אני יודעת מתי אפשר לנוח מבלי להיכנס לחרדה שהמארג הרגיש של חיי יצא מאיפוס.
כך אוכל להחליט שבחודשים הקרובים לא אקדם את הפרויקט שאני חולמת עליו כי עכשיו אני צריכה להשקיע בזוגיות. לא אקח תפקיד ניהולי כי הילד שלי זקוק לי. לא אעבור לעבודה מאתגרת יותר כי התחלתי סוף סוף ללמוד צילום אחרי שנים של חלומות או אוותר על הצעה מפתה כדי לטוס לחו"ל לכמה חודשים.
לפעמים המספיק הזה אומר לאפשר לעצמי להודות שטוב לי במקום שאני נמצאת בו, גם אם הסביבה מאותתת לי שאני אמורה לרצות יותר.
המרוץ של חיינו מרגש אך גם מעייף ומותר לנו לנוח ממנו לפעמים. מנוחה והתמסרות למספיק הרבה פעמים משחררות פרץ של אנרגיה ומוטיבציה ועוזרות בסופו של דבר להתקדם מהר יותר. כל כך חשוב להגדיר את המספיק שלי, שלא מושפע מהסביבה והציפיות שלה. כשאני רצה אני רצה בשבילי וכשאני נחה אני זכאית לעשות זאת בלב שלם.
תגלו מהי פירמידת הצרכים האישית שלכם ותנו לה כבוד, היכולת שלנו לעצור חשובה לא פחות מהיכולת לחלום בענק.
