בשבוע שעבר גיליתי בסטורי של בר אומנסקי תגלית מרעישה - מתברר שישנן עדויות לכך שהאדם הקדמון לא התנהל בדיוק כמו שחשבנו. כלומר האקסיומה עתיקת היומין לפיה גברים היו ציידים ונשים עסקו בליקוט היא לא נכונה. חוקרים מצאו עדויות לכך שנשים עסקו בצייד באופן תדיר לא פחות מגברים וגברים עסקו בליקוט גם הם. האינפורמציה הזאת חשובה במיוחד כשמתייחסים לאחד הטיעונים המרכזיים סביב אפליית נשים - הטבע שלנו. הטבע של גברים הוא לעשות א והטבע של נשים לעשות ב, טענה שכרגע מקבלת טוויסט משמעותי.
זה מעורר מחשבה, על היכולת של תיאוריה (שהיא בעצם הגדרתה לא עובדה מוגמרת) להשפיע על העולם כולו. אבל אני לא מתעסקת בעולם כולו, אלא באנשים כאינדיבידואלים. אז מה אנחנו כאנשים פרטיים יכולים ללמוד מהאירוע הזה?
כמה ממה שאנחנו עושים קשור לתיאוריות קדומות שלנו על עצמנו? אני לא טובה במתמטיקה אני לא יודע לנהל זמן אני לא מסודרת אני לא יצירתי
תיאוריות המבוססות על נתונים מאוד ראשוניים שאנחנו אוספים בחיינו, הופכות להיות אקסיומות שמנהלות את חיינו. התיאוריות האלה, לעיתים קרובות, פשוט שגויות. כלומר, חלק מהתפיסה העצמית שלנו, זאת שהשפיעה על מסלול חיינו, יכולה להיות מבוססת על תיאוריה שגויה שקיבלנו כאמת פעם, מזמן.
זה קורה לנו בדברים גדולים - אקסיומות שיש לנו על עצמנו שמסלילות אותנו למקום מאוד ספציפי (לעבודה בעולמות הומאניים כי אנחנו לא נצליח בריאלי או לעבודה טכנית כי אנחנו לא יצירתיים). וגם בקטן, לדוגמא דמות שביססנו במקום העבודה, ( הלא מסודרת, לא טובה בניהול, לא יודעת לעמוד מול קהל) שקשה לשחרר אותה ומונעת מאיתנו להתקדם למקומות שהיינו רוצים.
למילים יש כוח, גם לאלו שאנחנו אומרים לעצמנו וגם לסביבה. אם במשך מספיק זמן אגיד שאני לא טובה במשהו כולם, כולל אני, יאמינו. אבל אף פעם לא מאוחר להסתכל שוב על הממצאים ולתקן את התיאוריה שלנו. אף פעם לא מאוחר לשחוט את הפרות הקדושות של חיינו ולבחון את המציאות מעיניים נקיות.