מאז שאני זוכרת את עצמי היו צצים לי בראש רעיונות לעסקים, ליוזמות או לנתיבי קריירה חדשים ומרגשים. הדבר האהוב עלי בעולם היה לחלום בהקיץ ולתכנן תכנית תיאורטית לחלוטין על איך אגשים את החלום היומי. החלומות תמיד נזנחו ברגע שבו הבנתי את המורכבות הגדולה של מה שאני מפנטזת עליו ופשוט איבדתי את היכולת לדמיין את הדרך לשם. לא היה לי מושג איך מתחילים והמחשבה על סדרי הגודל של החלום שלי הפכה אותו למאיים, עם פוטנציאל אדיר לכישלון ובעיקר לבלתי מושג בחוויה שלי.
היציאה שלי לעצמאות לפני שנתיים הייתה למעשה הצעד הראשון האקטיבי שלקחתי בחיים שלי, בדרך להגשמת פנטזיה שהייתה לי בראש. הסיבה שהפעם הצלחתי להניע את עצמי היא שלא הצבתי רף פנטזיונרי בלתי מושג ולא יצאתי להרים אופרציה מורכבת. עשיתי צעד יחסית סולידי שהאתגר בו היה עצם היציאה לעצמאות ולא תוכן העשייה. עם כל צעד שעשיתי אפשרתי לעצמי לחלום עוד שניים קדימה והיום כבר יש לי חלומות די גדולים בקנה. רק שהפעם אני יודעת מה לעשות כדי שהם באמת יתגשמו.
הפעם, אני אפתח רק ארגז אחד.
לא, לא חטפתי שבץ, הנה ההסבר:
בקיץ 1997 חזרתי עם משפחתי משליחות של שלוש שנים בסינגפור. נרגשים נחתנו משפחה בת 5 נפשות + כלבה כדי לבנות מחדש שגרה בארץ חדשה ישנה. את פנינו קיבלו סבתא שלי, בן זוגה, דודים, בני הדודים וכל כלבי המשפחה. המפגש שהתחיל בשמחה גדולה הסתיים במיון לאחר שאחד הכלבים נכנס למצוקה מכמות האנשים החיות והמזוודות, זינק עלי ונשך אותי בפנים. ההיסטריה, הטראומה ותהליך ההחלמה הם לפוסט אחר אבל בואו נגיד שזאת הייתה חזרה מטלטלת למדי לארץ. לאחר כמה שבועות אחי שבר את היד בקייטנת כדורסל, עוד תוספת חביבה להסתגלות. אבא שלי היה בחו"ל לסגירת פינות אחרונות ואמא שלי מצאה את עצמה בבית עם 3 ילדים - אחת בת 4, אחד עם יד שבורה ואחת עם תפרים בכל הפרצוף, ואז הגיעה המכולה עם הציוד. אינסוף ארגזים הונחו בזה אחר זה בתוך הבית ומילאו אותו מקצה לקצה. הרגע הזה הוא מסוג הרגעים שמעמידים אותך חסר אונים למול מציאות שנראית בלתי ניתנת להתמודדות. איך לעזאזל מוצאים את הכוחות להתחיל לפרוק ולסדר עשרות ארגזים לבד ועם כל כך הרבה אתגרים ברקע?
בנקודת הזמן הזאת אמא שלי קיבלה עצה שלימים הפכה להיות עצה מתגלגלת ורב שימושית בביתנו -
פשוט תפתחי ארגז אחד
עצה כמעט סתמית ועם זאת עם כוח עצום - תנשמי עמוק, תשחררי את התמונה הגדולה ופשוט תפתחי ארגז אחד. ואכן כך היה, הארגז הראשון נפתח פורק וסודר במקום, אחריו השני והשלישי ולאט לאט נעלמו הארגזים ונשאר בית. כולנו שרדנו את הטלטלות הראשוניות וחזרנו לשגרה מבורכת ושמחה עם תובנה חדשה חשובה בכיס - לפעמים כל מה שצריך זה לפתוח ארגז אחד.
ככל שאנחנו מתבגרים כך החיים שלנו הופכים למורכבים יותר, יש יותר משימות, יותר מחויבויות ויותר עוגנים. אם בתיכון יכולנו לנעול את הדלת, לשים את הדיסק האהוב עלינו ולבכות על כל אכזבה או שברון לב, או לחילופין להשקיע את כל האנרגיה שלנו בדבר אחד שמרגש אותנו, החיים כמבוגרים ממשיכים בדיוק באותו הקצב ולא תמיד מאפשרים לנו לעצור. הניסיון להרים עסק חדש, לפתח משהו מרגש מהצד, לעשות הסבה מקצועית או להתמודד עם אתגרים בחיינו המקצועיים מרגיש לעיתים מציף ובלתי אפשרי. אנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל, איך למצוא את הזמן, האנרגיה והמוטיבציה להתמודד עם הדבר הענק הזה שעומד לפנינו.
אחרי הרבה שנים של זניחת חלומות בגלל תחושת הצפה וחוסר מסוגלות למדתי שוב את השיעור שאמא שלי למדה והתחלתי לפרק משימות גדולות לקטנות ופשוט להתחיל. תכניות עסקיות מפורטות הן מעולות וחשובות לעסק. נתיב ברור ומוגדר להצלחה בהחלט תורם לחלום שלנו לקרום עור וגידים. אחת העצות הכי נפוצות בקרב יועצים עסקיים היא להתחיל בבניית תכנית ברורה, להבין איך הדבר הזה משתלם, עובד, מתרחב עוד ועוד.
אלו לא עצות רעות, בהחלט לא הייתי מציעה לצאת להרפתקה כלכלית מורכבת בלי שום חשיבה או להתפטר ולקוות לטוב. אבל, לפעמים אנחנו עוד לא שם, לא בשלים לתכניות, לעצות, לחישובים הכלכליים. לפעמים אין לנו תשובה לכל השאלות שזורקים לכיווננו –
מה התכנית?
איך זה יעבוד?
בדקת מתחרים?
יש לזה שוק?
לפעמים יש לנו רעיון שמרגש אותנו, דחף פנימי חזק לעשות משהו אחר, להתנסות, לטעות, להיכשל ולהתגלגל בדרך עד שנפענח מה זה הדבר הזה. אני כאן לתת לכם/ן אישור לפתוח רק ארגז אחד.
לעשות את הצעד הראשון, לבדוק את המים להתחיל להוציא לאור את החלום הזה שמבעבע בבטן. גם אם הוא לא אפוי, גם אם אין לכם תשובות לשאלות גם אם בדיעבד תחשבו שאתם משוגעים שיצאתם לדרך בלי תכנית. פשוט תצאו לדרך. תעשו את זה חכם ואחראי, אל תשרפו מאחוריכם את הכל, אבל תצאו לדרך!
את חצי השנה הראשונה בעסק שלי ביליתי בבניית אתר ודיוק המוצרים והמסרים שאני והשותפות שלי רצינו להוציא לעולם. בדיעבד לא ברור לי מה חשבנו לעצמנו! באיזו אשליה היינו שהאתר ה"מושלם", המוצרים ה"מדויקים" והמלל המושקע יזיז משהו בעסק שלנו. האתר עבר אלף גלגולים, המוצרים השתנו והמילים מהר מאוד הרגישו סתמיות וחסרות חיבור לעשייה שלנו. זה היה בזבוז זמן בלתי נתפס וזה גם היה הדבר שבזכותו הצלחתי לצאת לעצמאות. המקום בו הייתי היה הצעד הראשון ממנו התחלתי בסופו של דבר לרוץ. האם אני ממליצה על זה לאחרים? ממש לא! האם זאת הייתה טעות? גם לא, כי לראשונה בחיי החלום כבר לא במגירה.
ההמלצה שלי?
שימו אלבום שאתם אוהבים בספוטיפיי ותבחרו ארגז אחד לפתוח.
בהצלחה
