יש רגעים בחיים שגורמים לי לעצור ולתהות – האם אני בכלל טובה מספיק? כולם סביבנו מפמפמים את ההישגים שלהם, יש אשלייה שכולם כל הזמן כובשים יעדים, זה גורם לרגעים בהם אנחנו במנוחה או בתקופות ביניים להרגיש כמו כשלון במקום חלק טבעי מהחיים. ההצלחות הכביכול נוצצות של הסביבה גורמות להישגים שלנו להרגיש קטנים ובמקום לחגוג את הנצחונות שלנו אנחנו עסוקים בלהשוות אותם לנצחונות של אחרים. ההתעסקות הזאת בנצחונות והצלחות גורמת לכל כשלון להדהד את השאלה המפחידה מכל - מה אם אני פשוט לא טובה מספיק?
לפעמים זאת תסמונת המתחזה שמרימה את ראשה המעיק ולפעמים אנחנו פשוט באמת לא שם. לא טובים מספיק, לא מנוסים מספיק לא מקצועיים מספיק – עדיין. העדיין הזה, הוא ההבדל בין התפרקות ללמידה, בין מכה קלה בכנף לטוטאל לוס, הוא חשוב וחמקמק. למה חלקנו מצליחים להחליק את ה"עדיין" הזה בקלילות ובטבעיות לסוף המשפט ולהפוך חוסר הצלחה להזדמנות להשתפר, בעוד שאחרים שמים נקודה גדולה בסוף הכשלון ובכלל לא מצליחים לחשוב על האופציה שזה רק שלב בדרך?
יש הרבה מרכיבים לתשובה הזאת - מרכיבי אישיות, תרבות, תמיכה סביבתית ועוד. יש תפיסה אחת דיכוטומית שמעניין להכיר וחשוב לזהות באיזה צד שלה אנחנו חיים.
פרופסור קרול דואק הגתה תיאוריה פסיכולוגית המתייחסת לאופן בו אנחנו תופסים אינטליגנציה ומסוגלות. לפי התיאוריה של דואק לכל אחד מאיתנו יש אחת משתי אמונות פנימיות בנוגע לאינטליגנציה - אנחנו תופסים אותה כקבועה, כלומר כזו שנולדנו איתה ולא ניתנת לשינוי, או לחילופין מאמינים שהיא מתפתחת וצומחת עם השנים והניסיון שלנו.
התפיסה הזאת בעלת השפעה רחבה והיא מנתבת את החיים שלנו במובנים רבים. היא משפיעה על הנכונות שלנו לקבל עזרה, להתמודד עם אתגרים, לנסות דברים חדשים וכן על היכולת שלנו להתאושש מכישלונות.
אם אני מאמינה שהאינטליגנציה והמסוגלות שלי קבועות מראש אין לי סיבה לבקש עזרה, אני לא אנסה דברים חדשים ואסתכן בכישלון, כי במקרה הזה הוא דבר סופי ומוחלט וככזה מאוד קשה להכלה. לעומת זאת, אם אני מאמינה שיש לי את היכולת לצמוח ולהתפתח אז כישלון הוא רק אבן דרך, הזדמנות ללמידה.
דואק ביצעה את מחקרה על תלמידים ובחנה כיצד התפיסה הזאת משפיעה על ההתמודדות היומיומית שלהם. באופן לא מפתיע התפיסה הזאת היא מעין נבואה שמגשימה את עצמה. אם אני מאמינה שאין לי יכולת לשנות את האינטליגנציה או את המסוגלות שלי אני גם לא אנסה. אני אעדיף לרמות במבחן מללמוד עם מורה פרטי, אני אעדיף לקחת עבודה שאני טובה בה מאשר כזו שתציב לי אתגר וכך בפועל אני באמת כמעט ולא צומחת בתחומים האלה. תלמידים שהאמינו שיש להם יכולת להתפתח שמחו לקבל שאלות מאתגרות, הרימו את היד לשאול כשהם לא ידעו את התשובה וטיילו רבות מחוץ לאזורי הנוחות שלהם בשביל לגלות מה מסתתר שם.
בעולם שמקדש דינאמיות והתפתחות אישית ומשתנה בתדירות גבוהה במיוחד, להיאחז בתפיסה של מנצחים ומפסידים, חכמים וטיפשים, מוכשרים וחסרי מסוגלות זה כבר לא סתם מקל בגלגלים, זאת חומת בטון שנוסעים לעברה ב-200 קמ"ש.
סביר להניח שבבסיס שלכם אתם שייכים לאחת משתי הקבוצות, אבל ייתכן שגם הקבוצה השנייה מבליחה בחייכם מדי פעם. קחו רגע ונסו לזהות איזה תפיסה דומיננטית יותר אצלכם.
איך אתם מרגישים כשאתם נכשלים? מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו שלא הייתם בטוחים שתהיו טובים בו? כמה אתם נכונים לקחת סיכונים בחייכם? האם אתם מאמינים שיש דברים שלעולם לא תוכלו ללמוד?
האם יש רגעים שאתם מאמינים שאת הדבר הזה לא תוכלו ללמוד בחיים? שבתחום הזה לא תצליחו להשתפר לעולם?
אם התפיסה של אינטליגנציה ומסוגלות קבועות היא חלק מחייכם, אתם יכולים להחליט לא לתת לה מקום יותר. תזהו אותה כאמונה מגבילה ותילחמו בה. הדרך הכי טובה להילחם היא להוכיח אחרת, להסתכל על החיים עד היום ולמצוא הוכחות לדברים שלמדתם ותחומים בהם התפתחתם, לראות בסביבה אנשים שעברו שינויים משמעותיים וכמובן השיטה האפקטיבית ביותר - להמשיך לנסות עד שמצליחים.
לא פשוט לשנות הרגלים, קשה מאוד לשנות תפיסות ואמונות. קשה, אבל אפשרי. אנשים שמצליחים בחיים, בין אם בעסקים, באומנות, בפוליטיקה, משפחה או פשוט בלהיות מאושרים, הם כאלה שמאתגרים את התפיסות של עצמם. כאלה שבודקים מתי האמונות וההרגלים שלהם לא משרתים אותם יותר.
גם אתם יכולים.
