קל מאוד להתבלבל בין עשייה לבין תנועה. תנועה גורמת לנו להרגיש שאנחנו בעשייה כשבפועל, אנחנו בהחלט יכולים להיות פול גז בניוטרל. היא מבלבלת אותנו ומאפשרת לנו לא להתעמק בפעולות שאנחנו עושים ובכך, לפספס את המטרה. אותו הדבר קורה לנו עם ניסיון ומקצועיות, אנחנו נוטים לחשוב שהשנים שנצברות מביאות איתן מקצועיות כשבפועל מקצועיות נרכשת אקטיבית וניסיון הוא פאסיבי למדי.
לאחרונה העברתי סדנאות ראיונות למנהלים ומראיינים בארגון, הפוקוס המרכזי היה על מראיינים בתחילת דרכם או מנהלים חדשים שרק מתחילים לגייס. בכלל לא טרחנו להעביר את הסדנא להנהלה הבכירה עד שעצרנו רגע לחשוב. האינסטינקט אומר שאדם שהגיע לדרגת VP כבר ראיין מועמד או שניים בחייו ולכן פחות זקוק להכוונה. אבל האמת היא, שמנהלים בכירים רבים ממש לא יודעים לראיין והביטחון שמתלווה לניסיון שלהם הופך את המצב לחמור יותר. העובדה שחזרנו על אותה פעולה הרבה פעמים, לא אומר שאנחנו עושים אותה טוב. אם אעשה תרגיל שגוי בחדר כושר ואף אחד לא יתקן אותי אני לא אתקדם ואף אעשה לעצמי נזק, כמות הפעמים שאחזור על התרגיל לא תשפר את המצב אלא תחמיר אותו.
כך הדבר גם עם מראיינים שלא יודעים לראיין וחוזרים על אותן טעויות שוב ושוב וכך הדבר עם הניסיון שאנחנו צוברים שלא בהכרח מתורגם ישירות למקצועיות.
אם לא אעשה מאמץ ללמוד, לדייק את העבודה שלי, לקבל פידבק על התוצאות שלי ולעלות אותן רמה, אני לא אתמקצע. אני יכולה להשקיע המון שעות בעבודה, אבל לא להפוך לעובדת טובה יותר. ככל שהניסיון שלנו גדל כך נותנים לנו פחות משוב אקטיבי ואנחנו נוטים לחפש פחות הכוונה. מי שרוצה להשתפר חייב לדרוש את הדברים האלו כל הזמן.
תנועה היא דבר מצוין, היא הבסיס להתקדמות והיא עדיפה על עמידה במקום. אבל שאלו את עצמכם אם אתם זזים או מתפתחים? חוזרים על אותה הפעולה או משתפרים? ההבדל הוא תהומי.