חיפוש
  • Tom Milner Gurevich

ניסוי חברתי מרתק והלקח שאפשר ללמוד ממנו

לפני כמה שנים ראיתי סרט דוקומנטרי, שאת שמו אני לא זוכרת, במהלכו הציגו ניסוי חברתי מגניב שתוצאותיו נשארו איתי עד היום. בניסוי היו כ-30 משתתפים, גברים ונשים, להם הודבק מספר כלשהו על המצח, בין 1 ל-10, מבלי שהם ידעו מהי הספרה הנבחרת. הם קיבלו הנחיה להסתובב בחדר ולחבור למספר הגבוה ביותר שהם יכולים, המשחק נגמר כאשר כולם הצליחו לחבור לזוג. השאיפה של כולם באופן טבעי הייתה למצוא את מי שהמספר 10 מתנוסס על ראשו ולחבור אליו, כאשר לחבור למי שעל ראשו הספרה 1 נחשב לכישלון.

המשתתפים התחילו להסתובב בחדר, לקבל ולהציע הצעות לחבירה. די מהר כל משתתף אפיין פחות או יותר באיזה צד של הסקאלה הוא נמצא בהתאם לתגובות של הסביבה אליו. מי שהתהלך עם הספרה 10 על ראשו זכה להתעניינות ופניות רבות והבין כי הוא אטרקטיבי במשחק בעוד שמי שהסתובב עם הספרה 1 מהר מאוד זיהה, לפי כמות הסירובים או ההתעלמויות שהוא לא הסחורה הכי חמה בשוק.

הניסוי הזה מרתק כי הוא ממחיש את החוויה האנושית בצורה מופלאה. מגיל 0 העולם משדר לנו כמה אנחנו אטרקטיביים, מעניינים או רצויים ועם השנים אנחנו מעצבים את האישיות שלנו סביב המידע הזה. אנשים פחות אטרקטיביים ויזואלית לעיתים קרובות מפצים על כך בידע, בהומור או בכלים אחרים שיעלו את האטרקטיביות שלהם בעוד שאנשים שהחברה תופסת כיפים נדרשים להרבה פחות. בסיטואציות אחרות אנשים יפים צריכים לעבוד קשה יותר על מנת להוכיח שיש בהם מעבר למראה ויזואלי אטרקטיבי.


האופן בו הסביבה מגיבה אלינו משפיע מאוד על היכולת שלנו להצליח בחיים. ברגע שהתחושה הראשונה שאנשים חשים כלפינו היא חיובית, המילים והמעשים שלנו מקבלים קונטקסט חיובי. האופן בו יבחרו להבין את האמירות שלנו, האופן בו ינתחו את ההחלטות והמעשים שלנו, הכל יעשה דרך משקפיים ורודים.

הניסוי הזה מלווה אותי הרבה שנים ולאחרונה חזר להעסיק אותי בתוך עולמות הגיוס. שנים רבות אוכלוסיות שאינן הרוב השולט זועקות שגם אם נפתחות עבורן אותן ההזדמנויות, לא ניתן להתעלם מהמכשולים בדרך שהן עוברות.





לאחרונה חזיתי בדיוק בפער הזה בצורה שהמחישה פריווילגיה מה היא באופן שלא ניתן להתעלם ממנו.


גייסתי למשרה התחלתית עם אופי טכני, שאינה דורשת ניסיון ממשי. במסגרת המאמצים לייצר גיוון בחברה, המשרה נפתחה בעיקר לאנשים מאוכלוסיות שמתקשות להשתלב בהייטק הישראלי ולצידן מיעוט של מועמדים נוספים.

המועמדים מהמגזר הערבי שהגיעו להתמיין למשרה היו באופן כמעט בלתי יוצא מהכלל לקראת סופו של תואר במדעי המחשב והחזיקו בכישורים טכניים הרבה רמות מעל לנדרש.

המועמדים האלו היו פונים למשרות מתקדמות יותר אם היו יהודים, בלי ספק. המועמדים היהודים הגיעו אחרי צבא, ללא ניסיון ועם מחשבות ראשוניות בלבד על תואר. הפער הזה הוא לא במקרה - זה מה שנדרש ממועמד ערבי בשביל להצליח לפתוח לעצמו חלון הזדמנויות. רובם אגב היו מצטיינים בלימודים ועם עיסוקי צד התנדבותיים. אין להם את הפריווילגיה לא לבלוט כי רק הטובים שבטובים יצליחו לעבור את כל המשוכות בדרכם להשתלבות במקומות הנחשקים בחברה.


אני מכירה אינספור מנהלים ומגייסים שבאמת ובתמים מגיעים ללא שום כוונה להפלות. הם לא גזענים במובן המסורתי של המילה, הם לא שוללים אף אחד בגלל המוצא או הגזע שלו ובלי ספק בחוויה שלהם נותנים סיכוי שווה לכולם. אבל המציאות מוכיחה לנו שיש כאן עיוות, שאנחנו אולי מרגישים שאנחנו פותחים הזדמנויות אבל אנחנו עיוורים למכשולים שנמצאים בדרכם של אחרים. השיח על פריווילגיה מעורר אנטגוניזם, כי אנחנו לא מרגישים כאלה, כי לא חינכו אותנו להיות מפונקים פריוולגיים שהכל מגיע להם, כי אנחנו אוהבי אדם ועובדים קשה, כי החיים כפכפו גם אותנו. הכל נכון, באמת נכון, אבל פריווילגיה היא מורכבת הרבה יותר וחלק מתהליך הצמיחה המוסרית שאנחנו צריכים לעבור יושב על היכולת שלנו להכיר בזה.




אני קורעת את התחת בשביל להצליח, אני נכשלת רבות, אני מקבלת סירובים, אני עומדת בפני אתגרים עצומים אישיים ומקצועיים, לא הגעתי לשום מקום בזכות קשרים או בדלת האחורית ועדיין אני סופר פריווילגית. החזות שלי, הרקע שלי והמוצא שלי לא מהווים מכשול או חסרון, הם לא מפריעים לאף אחד ולא מאיימים על אף אחד. אני חלק מהרוב, אני המוכר והנוח לאנשים בעלי כוח במדינה היום וזאת פריווילגיה מטורפת.


כולנו צריכים להסתכל למציאות הזאת בעיניים, להכיר בה ולראות איפה אנחנו יכולים לתרום לשינוי שלה. כל אחד מאיתנו יכול וצריך לדחוף לשיוויון אבל מתוך העולם שלי אני יודעת שיש ל-HR הרבה כוח בשינוי. אנחנו חייבות וחייבים להנכיח את המציאות הזאת, להעלות את המודעות אליה ולעשות את המקסימום להסיר קצת מכשולים מדרכם של אחרים.

שינוי הוא לא נוח אף פעם, מחקרים כבר הוכיחו שגם כשהשינוי הוא מיטיב הוא מעורר התנגדות. הטיעון לשינוי הזה הוא מורכב כי קבוצת הרוב, זו שצריכה לאפשר אותו, היא למעשה קבוצה שלה אין אינטרס ממשי שדברים ישתנו. הרצון שלנו שדברים ישתנו צריך להגיע ממקום אנושי עמוק, מתוך חמלה וראייה של האחר ומתוך הבנה שהפריוויליגיה שלנו היא המקלות בגלגלים של אנשים שהפשע היחיד שלהם היה להיוולד בצד הלא נכון של המתרס.

הרגשות המורכבים שלנו כלפי כל מי שלא דומה לנו מושרשים עמוק ואנחנו צריכים להתחיל לטפל בהם כאינדיבידואלים ואף יותר כחברות. רק תתארו לכם את השינוי המדהים שיכול לקרות עם החברות ששולטות בחיינו יבחרו לנצל את הכוח שלהם לשינוי חברתי עמוק. אנחנו צריכים ויכולים לדרוש שזה יקרה.





67 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול