כנות רדיקאלית למול פסיכולוגיה חיובית

כשגיליתי את עולם הפסיכולוגיה החיובית הרגשתי שהגעתי הביתה. העיסוק בחזקות, קידום הכישורים שאנחנו טובים בהם, ובניית תהליכים על בסיס מה שעובד, כבש אותי לגמרי. פסיכולוגיה החיובית מלאת רבדים ויישומים והביאה איתה הסתכלות מחודשת על ניהול בארגונים.

ואז נתקלתי בקוספט של כנות רדיקאלית.

אין קונספט יותר רחוק ממני, האינסטינקט שלי הוא לרכך, לחזק את האחר ולהמתיק את הגלולה. הרעיון של להגיד בדיוק מה שאני חושבת בלי פילטרים – אכן רדיקאלי עבורי. לטובת מי שלא נחשף לרעיון מדובר בשיטת עבודה שהתפרסמה בספרה של קים סקוט, בעברה דיירטורית בגוגל. סקוט סיפרה על השיטה שלטענתה מובילה לסביבת עבודה טובה יותר ולצמיחה משמעותית יותר של עובדים. לתפיסתה הדרך להיות מנהלת טובה היא להגיד לעובדים שלה בדיוק איפה הם טובים ואיפה לא מבלי לסנן ולרכך.

על פניו מדובר בשתי שיטות סותרות, ואולי בעצם לא?

כשמתעמקים מגלים שהשימוש בשתי השיטות דורש בראש ובראשונה איכפתיות אמיתית מהאנשים אליהם אנחנו פונים. אולי, זה מה שהופך את שתי השיטות לרדיקאליות. אם לא איכפת לי מהצלחתו של האדם שעומד מולי, שתי השיטות יובילו אותי למקומות לא טובים. בבסיס הפסיכולוגיה החיובית וכן בבסיס הכנות הרדיקאלית עומדת איכפתיות ורצון לעזור לאדם השני להתפתח, להתקדם ולעשות עבודה טובה.

בלי הבסיס הזה, השימוש בפסיכולוגיה חיובית יהפוך להיות שטחי והשימוש בכנות רדיקאלית יהפוך לאכזרי. השיטות מגיעות ממקום שונה אך שתיהן שמות במרכז העשייה שיח מעמיק, שיאפשר לארגונים לקבל את המקסימום מהעובדים ולעובדים לקבל את המקסימום בחזרה.

יש המון שיטות ניהול מעולות והמון כלים להתמודדות עם אתגרים ארגוניים. כל אחת ואחד מאיתנו צריכים לבחור את מה שהולם את הסגנון והערכים האישיים שלנו. אבל, כמו תמיד, בבסיס של הפעולות שלנו צריכה להיות איכפתיות ולא רק תועלתנות, זה מה שעושה את ההבדל האמיתי.