גיוון תעסוקתי הוא עיסוק חדש יחסית בארגונים. הוא נולד מתוך לחצים חיצוניים, דרישות של הממשלה ושיח ציבורי שכבר לא אפשרו התעלמות מהאופן בו אוכלוסיות שונות מיוצגות בתוך ארגונים גדולים.
על פניו, זה נושא פשוט - תפסיקו לגייס רק גברים, רק לבנים, רק יוצאי 8200. תפתחו את הדלת לאנשים קצת שונים. אבל המורכבות גדולה הרבה יותר והבור עמוק מכפי שהיינו רוצים לחשוב. אחד הדברים שמהווים חסם גדול מאוד ליכולת של ארגון להפוך להיות מגוון יותר הוא הטיות קוגניטיביות.
הטיות קוגניטיביות הן נושא מרתק וחשוב, אני מעבירה אותו בהרצאות על גיוס וראיונות כי ההבנה שלו היא חלק בלתי נפרד מהיכולת לגייס בצורה מקצועית. הטיות הן למעשה קיצורי דרך שהמוח שלנו עושה על מנת לקטלג את העולם במהירות ויעילות. הוא לומד לקבץ דברים דומים, להסיק מסקנות נרחבות על סמך נתון בודד ועוד יכולות מרשימות שעוזרות לנו מאוד ביום יום. המחיר של קיצורי הדרך הללו הוא בין היתר טעויות בשיקול הדעת ובניתוח הסיטואציה.
אספר לכם סיפור שימחיש מעט מה התהליך שקורה לנו ולמה הוא כל כך מקשה עלינו לגייס אנשים ששונים מאיתנו:
בתהליך גיוס שניהלתי ראיינתי מועמד, חביב אבל בלי ערך מוסף משמעותי לתפקיד. מבחינתי לא הייתה שום סיבה לגייס אותו אבל היה לי ברור שאפגוש תגובה נלהבת מצד המנהלת שראיינה אותו. ואכן כך היה:
"ממש אהבתי אותו!" היא הודיעה לי בחדווה, "חכם, מקסים, כנה כזה, אומר דברים שלא מובן מאליו להגיד בראיון עבודה, לא מפחד להגיד את האמת גם אם היא לא נשמעת הכי טוב". אותה המנהלת בדיוק אמרה לי על מועמד אחר בעבר " ממש לא מתאים בעיני, הוא גם לא מחובר, אמר משפטים הזויים שלא מתאים להגיד בראיון עבודה, הוא לא מבין איך מתנהלים בסיטואציה".
המועמד ה"מקסים החכם והכנה" לא אמר משפטים יוצאי דופן בראיון שלו, בדיוק באותו האופן שה"לא מחובר ולא מתאים" לא אמר שום דבר חריג או בעייתי. עבור כל אחד מהם ניתן היה לתת מיתוג שונה. בקלות ה"כנה ולא מפחד להגיד את האמת" יכל להפוך להיות ילד בוסרי שעוד לא מכיר את התעשייה וה"לא מחובר ולא מתאים" יכל להפוך להיות אותנטי וכנה.
המועמד שעורר התלהבות היה בחור צעיר, עם עיניים כחולות ובלורית בלונדינית, הוא היה יוצא סיירת וממרכז הארץ. כל מה שממותג בארץ כ"טוב". רגע לפני שאתם כועסים, טוענים שאתם לא רואים ככה את העולם או לא נופלים במפולות האלו, בואו אני ארגיע אתכם- אם אתם לא נופלים במפולת הזאת אתם נופלים בזו שתגיע אחריה אז קחו נשימה ונסו להקשיב.
הבחור הצעיר הזה יורד לנו בקלות בגרון, לפחות במדינת ההייטק התל אביבית. הוא משרה עלינו רוגע ונותן לנו תחושת בטחון. הוא מוכר לנו, המראה שלו נוח לנו והמיתוג שלו כלוחם בצה"ל אוטומטית משייך אותו לאוכולוסיה שמוגדרת בראש שלנו כערכית, בעלת חוסן מנטאלי, יכולת התמודדות, מסגרתיות והתמדה. כל הסופרלטיבים האלה קופצים לנו לראש מבלי שנרגיש צורך אפילו לשנייה לבחון אותם למול המציאות, להכיר את האדם שמולנו ולבדוק האם הוא אכן כל הדברים הללו או לא. זאת עסקת חבילה פסיכולוגית ואנחנו מקבלים אותה בשמחה כי היא מקלה עלינו. לגייס את הילד החמוד הזה (שאגב, היה באמת באמת מקסים, נעים הליכות וייתכן שמוכשר) זה קל, הוא יחליק לתוך הנוף הארגוני בלי מאמץ ואנחנו עובדים כל כך קשה ביומיום שבלי מאמץ זה מפתה מאוד.
כשאנחנו פוגשים אנשים שזרים לנו אנחנו מתמלאים חשש מהלא נודע, חשש מהצורך לצאת מאזור הנוחות, חשש שנובע משנים של סטיגמות שהוחדרו לנו לראש ומאלף ואחד פחדים אישיים שלנו שה"אחר" משקף לנו. אנחנו אנשים טובים, אנחנו לא רוצים להפלות ובאמת לא מחפשים להדיר אנשים ששונים מאיתנו מחיינו, התת מודע שלנו עושה את עבודה בשבילנו.
כך, בדיוק כפי שיוצא הסיירת החייכן מקבל שק של מיתוגים מובנים בחינם כך מקבלים ה"אחרים". הערבים שבטח יתקשו להשתלב בסביבה כל כך שונה משלהם, או לא ירצו להיות מנוהלים על ידי נשים. טראנסג'נדרים שהם בטח אנשים מאוד לא קונבנציונאליים ויתקשו עם סביבה נוקשה ותובענית. נשים שבטח צריכות להוציא את הילדים מהגן וכו' וכו'. המיתוגים האלה לא צריכים להיאמר, הם שם, בתת מודע, והם משפיעים על האופן בו אנחנו מנתחים את מה שנאמר לנו.
אפשר להגיד משפט מאוד כנה ולהיתפס כאותנטי ומלא אומץ או כלא מחובר ולא מודע. שני הניתוחים אגב יכולים להיות האמת, הכשל שלנו הוא שאנחנו לא טורחים לברר אלא מסתמכים על תחושת הבטן שלנו.
זה קורה לכולם, בלי יוצא מהכלל אבל כל שעובר הזמן דבר אחד הופך להיות ברור בעיני:
כל מי ששייך לרוב, שזכה להיות הקבוצה החזקה והשולטת חייב להיות יותר טוב מזה. יש לנו חובה אנושית לזהות את הכשלים הלוגיים שלנו, להסתכל להטיות שלנו בעיניים ולהודות שהפחדים, האי נוחות והדעות הקדומות שלנו מנהלים את השיח ומונעים הזדמנויות מאחרים.
קל להגיד שאנחנו רוצים להיות מוקפים באנשים שהם לא העתק הדבק שלנו ושאנחנו רוצים סביבה מגוונת. העשייה עצמה היא קשה, היא דורשת מאיתנו להשתפר כל הזמן, להודות בטעויות ולראות את הצדדים הפחות יפים שלנו. יש לנו חובה אנושית להיות טובים יותר והחובה הזאת גדולה פי כמה כשאנחנו נמצאים בנקודות השפעה.
השינוי האמיתי העמוק לא יוכל לקרות בלי התגייסות של הקבוצה "החזקה" זאת שכרגע מקבלת את ההחלטות. ארגונים לא באמת יהיו מגוונים יותר אם לא נהיה מוכנים לעשות עבודה בשביל זה והחברה שלנו לא תהיה שוויונית יותר אם לא נכיר בחלק שלנו בחוסר השיווין.
Be the change you wish to see in the world
המשפט הזה נשחק והפך לקלישאה אבל יש בו הרבה כוח ואמת. אז בואו נהיה השינוי שאנחנו רוצים להיות בעולם.
